"ניתוח פלסטיק": על תעשיית בקבוקי המים מפלסטיק, ופתרונות אפשריים עבורה | אורגניקזון
מתוך כתבה בעיתון “הארץ”, 23/4/2010, מאת ליאור קודנר ב-2007 קנו תושבי ארצות הברית 29 מיליארד בקבוקי מים. רבים מהם נשטפו לאוקיינוס, פגעו בתזונת הדגים וגרמו הרעלות המוניות, שלא לדבר על היחס הלא סביר בין מחירם של המים ללקוח לעלותם ליצרן. התוצאה: באמריקה מתפתחת בימים אלה תנועה של חזרה לשתיית מי ברז. אה, ויורש מיליונים אחד יצא לשוט בים בספינת בקבוקים מפלסטיק. המזבלה הגדולה ביותר בעולם נמצאת כאלף ק"מ צפונית-מזרחית להוואי, בלבו של האוקיינוס השקט.
מברשות שיניים, נורות חשמל ובעיקר מספר עצום של בקבוקי פלסטיק צפים במזבלה הימית הזאת, שגודלה מכפיל את עצמו מדי עשור. שטחה הנוכחי כבר כפול משטח אפגניסטן. רוב האשפה נשטפת אל הים מחופי אמריקה ומזרח אסיה. הזבל הופך לעיסה דביקה של פלסטיק, שמתגלגלת במהירות אל שרשרת המזון של הדגים וגורמת הרעלות המוניות. “חלק גדול מ-80 מיליון בקבוקי המים שאנחנו שותים בארצות הברית מדי יום, עושים את דרכם אל הים”, אומר רב החובל צ’רלס מור, מייסד קרן אלגליטה למחקר ימי. זה יותר מעשור מודד הימאי את כמות הפלנקטון, אותם יצורים זעירים שחיים במים ומהווים מרכיב משמעותי בתזונת הדגים.
“ב-1999 כמות הפלסטיק הייתה גדולה פי שישה מכמות הפלנקטון. בניסוי חוזר ב-2008 מצאנו פי 46 יותר פלסטיק מפלנקטון. חלקיקי הפלסטיק האלה הם גלולות רעל עבור מיליוני הדגים ובעלי החיים שאוכלים אותם”.
העלת המודעות לנושא לפני כחודש יצאה לאזור סן פרנסיסקו משלחת בניצוחו של דיוויד דה-רוטשילד עם שישה חברי צוות להפלגה בסירת קטמרן שאורכה 18 מטרים ושמה “פלסטיקי”, שנוצרה מ-12,500 בקבוקי פלסטיק. “רציתי להראות שזבל הוא לא באמת זבל, אלא חומר שבו אפשר להשתמש למוצרים נוספים”, סיפר דה-רוטשילד בראיונות מלב ים לתקשורת האמריקאית.
לפי הנתונים שמספקים חברי הצוות, בכל שנה צורכים תושבי ארצות הברית כשבעה מיליארד ק"ג פלסטיק, שרק 20 אחוז מתוכם ממוחזרים בסופו של דבר. “בכל יום אנחנו רואים המון אשפה שצפה לידנו. זה נראה כמו מדוזות, אבל אז אנחנו מבינים שזה בסך הכל שקיות פלסטיק”, אמר דה-רוטשילד. הצוות מתעתד לחצות את האוקיינוס השקט עד לסידני שבאוסטרליה, וזוכה לליווי צמוד של כלי התקשורת באמריקה. חברי הצוות מפרסמים תמונות באתר האינטרנט שלהם (theplastiki.com) ועונים על שאלות גולשים בטוויטר. “שמעתי על המזבלה הזאת בפעם הראשונה לפני כמה שנים, כשהמפיקה שלי שלחה לי קישור לסרטון ביו-טיוב שמתעד את המקום, והמשכתי לחקור”, מספרת הבמאית האמריקאית סטפני זוכטיג, בת 33.
אחרי שמצאה ראיות לפגיעה של בקבוקי המים בבריאותם של בני אדם, החליטה זוכטיג, שעבדה אז כעיתונאית בתוכניות טלוויזיה בארצות הברית, לעשות על זה סרט – “מבוקבקים” (Tapped). בכל שנייה אמריקאים זורקים 1,500 בקבוקים. 1,500 בכל שנייה! זוכטיג מנסה להסביר איך התרחשה מה שהיא מכנה תרמית המים הגדולה בהיסטוריה. “עברנו שטיפת מוח כדי שנחשוב שמים בבקבוק טעימים יותר ממים מהברז. אנשים עדיין שותים את זה כי הם נפלו לתוך המלכודת של חברות המים המבוקבקים וחושבים שמים מהברז לא בטוחים מספיק בשבילנו”.
הבמאית מתעקשת לא לכנות את תכולת הבקבוקים “מים מינרליים”, אלא משתמשת במונח “מים מבוקבקים”. לדבריה, 40 אחוז מהמים שמשווקים לציבור הם מים רגילים שעברו טיהור, ובכל מקרה הבקבוק הוא מה שמבדיל בין המים המכונים מינרליים למים רגילים מהברז. “זו תרמית שיווקית. מצד אחד, הם מנסים להפחיד אותנו שלא לשתות מים מהברז, ומצד שני בעצמם משווקים מים כאלה”, אומרת זוכטיג בראיון ל"הארץ".
תעשיית יצרני ה"מבוקבקים" תושבי ארצות הברית צורכים בכל שנה כ-35 מיליארד ליטרים של מים בבקבוקים. תעשיית המים במדינה מגלגלת 11.5 מיליארד דולרים בשנה, ועד לאחרונה נרשם מדי שנה זינוק חד במכירות. למרות המספרים העצומים, זו תעשייה צעירה יחסית. “התחלנו לקנות מים מבוקבקים בכמויות בסוף שנות ה-70, כשחברת ‘פרייה’ חצתה את האוקיינוס”, מספרת מחברת הספר “בוטל-מאניה” אליזבת רויט. בתחילת דרכו היה הבקבוק הירוק של “פרייה” הצרפתית למוצר נישה לעשירי אירופה ואמריקה. רק ב-1989, עם המצאתם של בקבוקי פלסטיק זולים שעשויים מהחומר PET, קיבל השוק הנישתי דחיפה משמעותית.
“השינוי הגדול התרחש כשקוקה קולה ופפסי נכנסו למשחק. הם התחילו למכור מים, כי הם ראו את שוק המשקאות התוססים מתחיל לרדת”, נזכרת רויט. “אלה אנשים חכמים”, ממשיכה הבמאית זוכטיג. “הם השקיעו מיליארדי דולרים בפרסום, וכשאתה משקיע כל כך הרבה כסף, בסוף אתה רואה תוצאות. הם פרסמו מודעות שמערערות על האיכות של המים שלנו.
הם שכרו אנשים כמו ג’ניפר אניסטון כדי שיהללו את המוצרים שלהם. הם מנסים להעניק למים המבוקבקים את ההילה הזוהרת שמאפיינת אנשים מפורסמים. עיתונאית בריטית שעקבה במשך 40 ימים אחר צריכת הפלסטיק שלה, ספרה בפחי הזבל האישיים בבית ובעבודה 31 כוסות מים חד-פעמיות ו-19 בקבוקי מים. בארצות הברית התופעה רחבה בהרבה – ב-2007 קנו האמריקאים 29 מיליארד בקבוקי מים, שרבים מהם הגיעו אל המזבלות או נשטפו לאוקיינוס.
השיווק של מים כמוצר צריכה יוקרתי, שמגיע “הישר מהטבע” – טבעי, מוגז או בטעמים – מרתיח במיוחד בהתחשב בעובדה שברוב מדינות העולם אפשר לקבל מוצר באיכות דומה ובמחיר אפסי הישר מהברז.
בכמה מבחני טעימה שנעשו בארצות הברית בשנים האחרונות לא הצליחו המשתתפים להבדיל בין מים מהברז למים שנמכרו בחנויות, ורבים מהם אף העדיפו את טעמם של המים הרגילים. אך אל מול מכונת השיווק האדירה של חברות המים, “לחברות המים העירוניות לא היו תקציבי יחסי ציבור. בקושי היה להן כסף להמשיך לתחזק את המערכות”, מוסיפה אליזבת רויט את הצד השני של המשוואה. זוכטיג מאשימה גם בכך את יצרני המים בבקבוקים.
לדבריה, הנזק הגדול ביותר שגרמו הוא הפיכת הצרכנים לאדישים לאיכות המים מהברז. “הן גרמו לנו להגיד, למי אכפת שהמים שלי בבית לא מספיק טובים, אני פשוט אקנה מים בבקבוק. זו הטעות הטרגית ביותר שאנחנו יכולים לעשות, כי כתוצאה מכך תשתיות המים שלנו מתמוטטות”.
פגיעה משמעותית בסביבה תעשיית המים, שמשווקת את עצמה כנקייה ומחוברת לטבע, גורמת לפגיעה משמעותית בסביבה – ייצור הבקבוקים גורם זיהום חמור, שנמשך בזמן הובלת המים במשאיות ולא נגמר גם בתום צריכת המוצר, כשהבקבוק מושלך לפח ובמקרים רבים אינו ממוחזר. בעוד חברות המים זוכות להנחות ענק ומשלמות על המים הטובים ביותר מחיר נמוך בהרבה ממה שכל אחד מאיתנו משלם עבור מים מהברז, תושבי האזורים שבהם מתבצעת השאיבה מאבדים את המשאב הכי יקר שלהם. ואם לא די בכך, בשנים האחרונות מתרבים הסימנים לכך שחומרים כימיים מתוך בקבוקי הפלסטיק מוצאים את דרכם לתוך מי השתייה, ובכך מסכנים את בריאותם של הצרכנים. סיפור לדוגמה מספקת פרייבורג, עיירה קטנה במדינת מיין, שיצאה למאבק נגד חברת “נסטלה”, אחד מתאגידי המים הגדולים בעולם. בניגוד לדעת התושבים, קיבלה החברה זיכיון לשאוב מים מתוקים באזור האגמים הקרוב לעיירה.
כעת, עמוסים כבישי העיירה המנומנמת במכליות ענק שמובילות את המים למפעלי הביקבוק. כתוצאה מהשאיבה המוגברת, סבלה העיירה בשנתיים האחרונות מהפסקות מים, אך בעוד שהתושבים נאלצו לאגור מים מראש או לקנות מים בבקבוקים, ממשיכה נסטלה לשאוב ללא הפרעה. “ברגע שהן מתחילות לשאוב הן דורשות זכויות על המים וכשבכל העולם יש מחסור במים, לא כדאי לתת לחברות ענק את הבעלות על המשאב היקר הזה”, מדגישה הבמאית את שורש הבעיה. “בזמן שלתושבים באטלנטה אסור לשטוף את המכונית שלהם והם נדרשים להתקלח במהירות, חברות כפפסי, קוקה קולה או נסטלה ממשיכות לשאוב כמויות עצומות של מים באותם אזורים בדיוק”.
בקבוקי פלסטיק – סכנה בריאותית מתנגדי השימוש בבקבוקי פלסטיק מתריעים גם על סכנה בריאותית. בדומה להיסטריה סביב בקבוקי השתייה לתינוקות, בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על כך שחומרים כימיים מתוך הבקבוק מסתננים לתוך המים. מדענים קבעו שהחומר הכימי ביספנול-איי עלול להשתחרר מתוך בקבוק הפלסטיק ולהיספג בתוך המים. “ביספנול-איי הוא אחד הכימיקלים הכי מסוכנים שידועים לאדם”, אומר פרופ’ פרדריק ואן סאל מאוניברסיטת מיזורי. הבעיה, אומר ואן סאל, היא שגם “בכמויות מאוד קטנות ביספנול-איי מתנהג בצורה דומה לאסטרוגן” – הורמונים שמניעים את ההתפתחות המינית אצל נשים. אין מחלוקת על כך שהחומר משבש את הפעילות ההורמונלית, בעיקר אצל תינוקות, מאיץ את ההתפתחות המינית ועלול לגרום להשמנת יתר ולבעיות התפתחותיות. מחקר שנעשה באוניברסיטת סינסינטי הצביע על כך שכאשר בקבוקי פלסטיק נחשפים לחום גבוה, החומר משתחרר במהירות הגבוהה פי 55 מאשר במצב רגיל. כתוצאה מכך עלול החומר המסוכן להתערבב במים, בעיקר בבקבוקים שלא נמצאים בקירור או כאשר הבקבוקים נחשפים לשמש או לחום בחודשי הקיץ. החברות הגדולות לייצור בקבוקי תינוקות התחייבו בשנה שעברה להפחית את השימוש בחומר, אך החברות לייצור בקבוקי מים נמנעות לפי שעה מהתבטאות בעניין.
“כשאתה קונה משקאות מוגזים, אתה יודע שזה לא טוב לבריאות שלך. אבל כשאתה קונה מים, אתה חושב שאתה עושה את זה בשביל הבריאות שלך – וזה שקר”, מסכמת זוכטיג. מגמת שינויי הצריכה בשנתיים האחרונות נרשמת לראשונה ירידה במכירות המים בבקבוקים. “חברות המים יגידו שזה בגלל המיתון, אבל אני חושבת שאנשים מתחילים להתפכח”, אומרת זוכטיג בשמחה גלויה. “אנשים מבינים שעובדים עליהם ולמה לשלם על משהו שאתה יכול לקבל כמעט בחינם. אבל מכל סיבה שלא תהיה, זה כמובן מצוין”.
המסע הנוכחי שלה ברחבי אמריקה נועד לחזק את המודעות לנזקים שגורמים לנו המים בבקבוק”. בעקבות הביקורת החריפה שספגו, הציגו בארצות הברית חברות בקבוקים בחודשים האחרונים בקבוקים שמיוצרים בחלקם מצמחים, ובכך לטענתן נוחים יותר למחזור.
חברות אחרות הקטינו בצורה משמעותית את גודלו של הפקק, שלדבריהם מהווה אחוז ניכר מהפלסטיק שנערם במזבלות השונות וקשה במיוחד למחזור. מסעדות בניו יורק ובסן פרנסיסקו אסרו בחודשים האחרונים על מכירת מים מבוקבקים ומנסות לשכנע את הלקוחות להסתפק במים מהברז. דווקא מסעדות היוקרה, שהיו הראשונות לגלות את המים המינרליים בשנות ה-70 של המאה הקודמת, מתעקשות עכשיו לשנות את המגמה. כך, למשל, במסעדת “Chez Panisse” היוקרתית מוגשים רק מים טבעיים או מוגזים שעברו טיהור.
“אנחנו דוגלים בקיימות, וזה אומר להשתמש בכמה שפחות אנרגיה”, הסביר מנהל המסעדה, מייק קוזה-ריינזי. בשנים שקדמו למדיניות החדשה ייבאה המסעדה 24 אלף בקבוקי מים בכל שנה מאיטליה שינוי מעניין נוסף חל כעת באוניברסיטאות ברחבי אמריקה. סטודנטים רבים אינם קונים בקבוקי מים, ומסתובבים בקמפוס עם מימיות מעוצבות מאלומיניום. כחלק מהמגמה, הקולר הוותיק עושה קאמבק ומשמש למילוי אין-סופי של המימיות במים קרים וטעימים, הישר מהברז. ובישראל המצב בישראל אינו שונה בהרבה מארצות הברית או מאירופה.
הבלוגר אלון גנני, מהנדס מכונות המתמחה באנרגיה ומים שהקים את האתר הסביבתי ecowasabi, מאמין כי גם במקרה זה ניצחה תרבות הצריכה את ההיגיון הבריא. “המים המינרליים משווקים כמוצר נקי, איכותי ובריא שמגיע באריזה בוהקת, והציבור מאמין לזה. מנגד קיים חוסר אמון בממסד שאחראי על אספקת מי ברז”. גנני מאשר כי איכותם של מי הברז בישראל מידרדרת, בעיקר כתוצאה מהתיישנות הצנרת ודליפת דלק וביוב למי תהום. אך לדעתו התקנת פילטר פשוט מסייעת להתגבר על הסיכון הבריאותי ומחזירה למים את הטעם.
“התקנתי מערך פילטרים פשוט וברזון קטן ליד הכיור שעלו כ-600 שקל. החלפה שנתית של הפילטרים עולה עוד 250 שקל. בכל מקרה, המים המבוקבקים יקרים יותר”. למרות הפגיעה בסביבה והתחרות הבלתי הוגנת מול השירות שהיא עצמה מספקת לתושבים, המדינה מסבסדת למעשה את תעשיית המים המינרליים. חברות כמו “נביעות”, “עין גדי” או “מי עדן” מקבלות היתר לשאוב את המים הטובים ביותר בארץ בעלות נמוכה בהרבה ממה שמשלם כל אחד מאיתנו על השימוש במי ברז. לפי נתוני האגודה לצדק חלוקתי, החברות משלמות תמורת המים 0.27 אגורות לליטר (על מי הברז שלו משלם הצרכן הביתי פי 2.5 יותר); לאחר הביקבוק וההובלה, נמכרים המים לפעמים במחיר הגבוה פי 1,000 ממחיר ה"רכישה" שלהם.
בסוף מארס דחו שופטי בית המשפט העליון עתירה שהגישה האגודה ואישרו לחברות להמשיך לשאוב את המים. עם זאת, הפרקליטות התחייבה בשם הממשלה להסדיר את העניין בעתיד הקרוב, כחלק מהסדרת כל משק המים בישראל. “יתכן שמידת הנדירות של המים מצדיקה התייחסות מיוחדת בהיבט הכלכלי – כגון גביית פרמיה מסוימת/דמי זיכיון/תמלוגים/היטל לאוצר המדינה”, נאמר בתשובת המדינה לעתירה. ובכל הקשור למחזור הבקבוקים, תאגיד המחזור ספג בשנים האחרונות ביקורת על היותו מונופול שאינו מצליח לעמוד ביעדים שהציבה המדינה. אף שצרכני המים המבוקבקים, כמו צרכני משקאות מוגזים או מיצים, משלמים דמי פיקדון על בקבוקים קטנים, רק כ-80 אחוז מהם ממוחזרים בסופו של דבר. יעדי המחזור המיועדים לבקבוקים הגדולים הם כ-50 אחוז בלבד.
המאמרים מאמר זה הופיע לראשונה בידיעון “בשבילנו” ידיעון “בשבילנו” הינו לקט מאמרים ועדכונים שאנו, ב"בשבילנו", שמחים לכתוב ולערוך עבורכם- קהל לקוחותינו. הידיעון יוצא לאור פעם בחודש ונשלח לכל המכותבים ברשימת התפוצה שלנו, באמצעות כתובת המייל. הצטרפו כעת לרשימת המכותבים ותוכלו ליהנות מידיעון “בשבילנו” הקרוב. נשמח לדעת מה מעניין אותך! אם מעניין אותך נושא מסוים, אם חיפשת פתרון אקולוגי- או מצאת אחד… כתבו אלינו ל: contact@b-shvilenu.co.il או מלאו את טופס יצירת הקשר