טפלון, ברזל ונחושת. אל אלו הצטרפו לאחרונה חומרים נוספים דוגמת הטיטניום והקראמיקה המנסים לתת פתרון אקולוגי לסוגיות הבריאותיות שהעלתה “מחלוקת הטפלון”.
אם נשים רגע בצד את כלי הבישול ה"אקולוגיים" (ועוד נשוב אליהם בהמשך) ונבחן את החומרים היותר “קונבנציונאלים” הרי שלכל אחד מהם קיימים יתרונות וחסרונות: סירי הנירוסטה (הידועה גם בשם “פלדת אל חלד”) נחשבים לאמינים ועמידים לאורך שנים רבות, בעלי צורך בתחזוקה נמוכה, וללא הגבלות שימוש מיוחדות (עמידות בחום). מאידך תבשילים וטיגונים נדבקים אליהם כהרף, מה שמצריך שימוש מוגבר בשמן, או בנוזלי בישול אחרים וניקוי יסודי. כלי הטפלון לעומתם נחשבים “כעדינים” הם נשרטים ומתבלים בקלות, סובלים מהגבלות שימוש קפדניות כגון הגבלות חום, הגבלה על שימוש בכלי ששת עשויי מתכת ועוד (וחשודים כ"מסרטנים", כבר אמרנו?!). לעומת זאת הם נחשבים כ"קלים" לניקוי בשל הציפוי ה"בלתי דביק" שלהם ומצריכים לפיכך, שימוש מועט בשמן. סירי הברזל עמידים ואמינים, בעלי בלאי מועט אך הם כבדים (נורא!) ודורשים תחזוקה מיוחדת כגון ניקוי וניגוב מיידי ושימון תקופתי בשמן. וסירי הנחושת הם נחשבים לרולס רויס של הסירים, הנהנים כמעט מ"כל היתרונות" כולל יופי ובוהק מיוחד, אך בכדי לשמור על הבוהק הזה תאלצו למרק אותם במטלית יבשה לפחות פעם בשבוע ובעיקר להיפרד מסכומי כסף לא מבוטלים בבואכם לרכוש אותם.
עם זאת, החומר ממנו עשוי כלי הבישול, אינו, כאמור, הפרמטר היחידי בבחינת איכותו של הסיר. חשוב לבחון כיצד הסיר מיוצר: האם הוא יצוק?, מה עובי הדפנות ומהו משקלו הכללי?, האם הוא יוצר בעבודת יד או בפס יצור וכו’. ולמה כל זאת חשוב? כיוון שתהליך ייצור הכלי יעיד על עמידתו לאורך זמן, על יכולתו לחסוך באנרגיה ולספק לנו תוצאות בישול טובות יותר. ציפויים נוטים להישרט ולהתבלות, יציקה אפקטיבית יותר על פני הזרקת החומר ומשקל הסיר ועובי הדפנות מעידים על חוזקו של הכלי (לא מתעוות או משנה את צורתו) ועל יעילותו בהולכת חום, פיזורו ושמירה עליו (ככל שעובי תחתית הסיר והדפנות רב יותר- הכלי יוביל חום, יפזר וישמור עליו בצורה טובה ובכך יחסוך לנו אנרגיה ויספק לנו תוצאות בישול טובות יותר).